ספרו השני של עומר ולדמן, מהכותבים המחוננים בדורנו, מגולל בפרוזה שירית יפהפייה סיפור טרגי של אהבה נכזבת או נכזבת למחצה (והלא כל סיפור אהבה טומן בחובו אכזבה כזו או אחרת) בין שני אנשים צעירים בירושלים. אך זוהי מראית עין בלבד. למעשה אהבת האיש הצעיר איננה לאישה הצעירה אלא לחיים הצעירים. למרחב האנושי והלשוני המקובל. לאפשרות של חיים פשוטים שאינה קיימת בעבור המשורר. כאינגה של 'טוניו קרגר' לתומס מאן, כך תהילה של ולדמן היא אידאל רומנטי, היא הקיום הסמוך לנו עד כדי מגע, שבו בזמן אין לנו כל גישה אליו – אך ורק בשל העובדה המצערת שאנו מי שאנו.