הֲרֵי אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ
בְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּ 
הֲרֵי אַתָּה בְּנִי
וְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָ
מִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיו 
שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ
וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו
לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם
וְעֵינַי מְכַסּוֹת אֶת צִלָּן 
שֶׁאֶמְצָא דַּרְכְּךָ בִּזְרוֹעוֹתַי 
שֶׁיִּשְׁקְקוּ כָּל הָעֵת בְּאֵרוֹת אִישׁוֹנַי
כְּשֶׁתִּרְכֹּן לְעֶבְרָם 
לָנֶצַח תּוּכַל לִלְגֹּם יָפְיֶךָ
 
ספרה השני של המשוררת דנה לובינסקי, פעם בערת, מבקש להשיב לאימהוּת את מעמדה כיסוד החזק בטבע. כנגד תרבות המקדשת נפרדות ואינדיבידואליזם, לובינסקי מנסחת בשפה פואטית ייחודית שיר הלל לאימהות שבבסיסו הכרעה אתית. ומהי אותה הכרעה? "שֶׁיָּנוּחוּ חַיַּי בְּסָמוּךְ אֶל חַיֶּיךָ/ וְרוֹוֵחַ חֵיקִי וְנִפְקָחוֹת מִדּוֹתָיו/ לִהְיוֹת מֵלִיץ יֹשֶׁר שֶׁלְּךָ בָּעוֹלָם".
 
האימהוּת נכתבת בשיריה של לובינסקי כיסוד מערער אשר מארגן מחדש את העולם; אהבות עבר, חברויות, נאמנויות ואפילו יחסה של המשוררת אל הכתיבה עצמה, כל אלה עוברים טלטלה הכרוכה בהיווצרות היררכיות חדשות ("סָבְתָא שׁוּב אֵין בִּי הַנְּדִיבוּת לִכְתֹּב שִׁירִים... יוֹתֵר אֵין בִּי יְעָרוֹת, יֵשׁ לִי בֵּן/ עֵינָיו הֵן כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה"). אולם, הקִרְבָה האימהית אינה מנוסחת בתור הַקְרָבָה, אלא כהתגלות של יחס חדש לעולם ולעצמי. 
 
דנה לובינסקי, ילידת 1979. פסיכולוגית קלינית ומשוררת.  פעם בערת הוא ספרה השני. ספר שיריה הראשון בלי ברית, בלי מילה (עם עובד, 2014) זיכה אותה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. עוסקת בכתיבה תאורטית בנושאי פסיכואנליזה, מגדר וספרות. אם לשלושה, מתגוררת בגבעת עדה.