חיבור החידה הקצר, חסר השם, שרשם הרמב"ם הצעיר, אולי לעצמו, הוא עיקר עניינו של כרך קטן זה. הוא מהווה עוד עדות, שונה מכל רעותיה, על השבר שהביא עמו השמד המווחדי, זה שלו הועיד הרמב"ם את הנודעת שבאיגרותיו, את איגרת השמד. אך שלא כאיגרת שנמענה הוא ציבור האנוסים, חיבור זה מדבר בו עצמו, בו לבדו: הוא הממיר, הוא השב. אלו הן שתי פנים של אותו השבר, מזה ומזה הן כתובות, באותה היד. 
 
מסגרת הסיפור כהרף עין היא מסע בים מקצהו האחד של הים התיכון, במערבו, לקצהו האחר, במזרחו. כלו היה זה עוד סיפור מסע לארץ ישראל הפרנקית, זו של המאה השתים עשרה. אך לא. טקסט נעזב בקרן זווית זה הוא תיעוד מדוקדק, פנימי שבנפש, של שיבתו של הרמב"ם מן ההתאסלמות הכפויה שחווה; של מסע כפרה, מובנה בחלקו, שגזר הוא על עצמו; של הליך כפרה אישי, שאותו חצב מנבכי עולמו הדתי.