מסופר על גי דה מופאסאן שהוא שנא את מגדל אייפל החדש עד כדי כך שנהג לסעוד מדי יום ביומו במסעדה שבבסיס המגדל, כי מגדל אייפל הוא המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. באותו אופן פרדוקסלי, הדרך הטובה ביותר להפנות עורף לביוגרפיה שלנו היא לשבת בה. בספרו השני, המשורר והמבקר דוד ניאו בוחבוט יושב בינוקא שלו. בינוקא יושב ניאו וכותב שירה ניאו-קלאסית, שמזכירה לא פעם את שירת תור הזהב בספרד, ומנסה לחלום את עצמו מחדש. על ספר ביכוריו כתב שמעון זנדבנק: "אם שיריו של ניאו בוחבוט היכו בי כפטישים, הרי זה מפני שבשום אופן לא הצלחתי לקלף אותם ולהרגיע את עצמי באיזה פשט או רעיון… מדובר בשירה שאסור לנסות להבין אותה". כל שירת אמת חומקת באלגנטיות מהבנה מלאה, שאם לא כן היא הייתה מאמר דעה בעיתון או פוסט בפייסבוק. אך בשירתו של בוחבוט – וביתר שאת בינוקא – ההתחמקות, הישיבה הזאת במגדל אייפל של הנפש, היא אינהרנטית למעשה השירי: המשורר מאמין בכוח היופי לכונן זהות חלופית, להשתחרר מכבלי שורשיו המבוססים בדם: "בָּאָה עֵת לְעֵת עַתָּה לְהָמִית בְּךָ מִיתָה / לְהַמְתִּין בְּלֵב שְׁחִיטָה אַתָּה לְמִין מִמִּין אַתָּה; צֵל־יֶלֶד, צֵל יְשׁוּעָתִי, חוּט נֶפֶשׁ סְחוּט / דָּם בּוּחְבּוּטִי".