פעם, כשהייתי ספינה...
 
ספר הביכורים שובר־השיאים של אן לֶקי, "יושרה שניונית" שזכה בכל פרסי המד"ב החשובים בשנת 2014, הוא סיפורה של ספינת מלחמה שנכלאה בגוף אנושי שואף נקם. אן לֶקי היא המחברת הראשונה אי־פעם שזכתה בפרסי ארתור צ' קלרק, נבולה והוגו באותה השנה.
 
פקדו עלי להרוג אלפים, אבל עכשיו יש לי מטרה אחת ויחידה.
 
הרַדְש היא אימפריה של כובשות אימתניות, ההופכות שבויות לשניוניות – "חיילות־פגר" בצבא של לוחמות מתות, מופעלות על־ידי הבינה המלאכותית של ספינתן, מספחות עולם אחר עולם לאימפריה המתפשטת באין מעצורים. הן מאבדות כל צלם אנוש – כולן, מלבד אחת.
 
לרדשאי, הבדלי מגדר אינם חשובים כלל ועיקר, והשפה שהן דוברות בה  אינה מציינת בשום דרך את המגדר של ישויות תבוניות.
 
נושאת־הגייסות הכבירה יושרת טורן הושמדה, אבל חיילת שניונית אחת ניצלה מההרס, ועכשיו היא מבקשת לנקום את נקמת ספינתה. הבינה המלאכותית ששלטה באלפי זוגות ידיים ובאלפי פיות נותרה עם זוג ידיים אחד ופה אחד לספר את סיפורה.
 
כשפסעתי על שפת המים, יכולתי לראות את עצמי עומדת בכיכר. עמדתי בכמה וכמה מקומות סביב המקדש, והתהלכתי ברחובות העיירה עצמה.
 
האם יהיה בכוחה של גופה יחידה, תלושה ומבודדת, לגאול את כבוד ספינתה?
 
לעשות צעד אחד, ואחריו עוד אחד. אף פעם לא היה שום דבר אחר.
 
על המחברת
אן לֶקִי עבדה כמלצרית, כפקידת קבלה, כמחזיקת מוט בצוות מדידות קרקע, כמגישת ארוחות צהריים בבית ספר וכטכנאית הקלטה. זהו הרומן הראשון שלה, אחרי סיפורים קצרים רבים. היא מתגוררת בסיינט לואיס שבמיזורי עם בעלה, ילדיה וחתוליה.