קיקי-מותק: פעם, כשהייתי קטן, היא ניסתה לתת לי שמן קיק. תקעתי בה כאלה ציפורניים ושיניים, שמאז היא לא ניסתה שוב. היה נדמה לה לרגע שיש לה מפלצת על הברכיים. התפתלתי כמו סליל, ירקתי אש, הכפלתי את הציפורניים שלי פי מאה ואת השיניים שלי פי אלף ונסתי על נפשי.
טובי-כלב: אני לא הייתי מעז. אני אוהב אותה, אתה מבין. אני אוהב אותה כל כך עד שאפילו על העינוי של האמבטיה אני סולח לה.
 
קולט פרסמה בשנת 1904 את הדיאלוגים הראשונים וכעבור כעשרים שנה פורסמה הגרסה הסופית ובה שנים עשר דיאלוגים. קולט כתבה כשנשאלה על אודות החיות: ״היה לי בולדוג בשם טובי-כלב, וחתולה אנגורה, קיקי-מותק. אהבה נפלאה אל חיות מוכרות... הן מעולם לא נפרדו ממני״. 

׳אהבה׳ הוא הנושא העיקרי ביצירה זו. אהבת בעלי החיים אל אדוניהם ואהבתם של אלה אל הכלב ואל החתול – השחקנים הראשיים בתמונות היום יום הנושאות סממנים אוטוביוגרפיים של הסופרת. 
השיח, שהוא לעיתים נוקב ולעיתים משעשע, חושף את היחסים ואת השונות בין הגיבורים - הכלב טוב הלב והרכרוכי והחתול הנחרץ והאנוכי, ואת היחסים ביניהם לבין ״ההולכים על שתיים״. היחסים בין השניים הם יחסים אמביוולנטיים. הם אמנם שוכנים באותו בית ויש ביניהם מעין חברות, אך האופן שבו הם רואים את העולם סביבם שונה לגמרי, הם יודעים ואף מטיחים זאת, אחד באוזני רעהו. 
כפי שמציין המשורר פרנסיס ז׳אם בהקדמה לספר, קולט אינה סימבוליסטית, וגיבוריה, במקרה זה הכלב והחתול, אינם מייצגים רעיון מופשט. קולט מציגה את בעלי החיים כפי שהם. השיח ביניהם נסוב סביב עניינים המעסיקים כלבים וחתולים.
״קראו את ספרה״ מפציר ז׳אם ״וראו כמה מדויק תיאורי. מדאם קולט וילי אהבה לבשם את שתי החיות המקסימות שלה בניחוחות הגן, ברעננות השדות, בחומן של הדרכים ובמאווייו של האדם... בכל המאוויים... היות שמבעד לצחוקה המצלצל של ילדה מתרוצצת ביער, אודה שאני שומע מעיין מתייפח. לא תוכל לרכון אל כלבלב או חתלתול מבלי שליבך יחוש במועקה עמומה. ובהשוואה אליהם, נחוש בכל השונה מהם ובכל המשותף בינינו לבינם.״