בשירתו של רוּמי הפרדס הוא סמל לדמיון המקודש, המקום שבו קשרים מתאחדים. זוהי קריאה לנוע פנימה, אך לא באופן תגובתי. לא להצטנף ככלב בקור, אלא לנסוק פנימה כנשר. מה שעשוי להיראות בתחילה כריקוּת שאין בה נחמה, כבדידות עצומה, הופך למעֵין גן. אתם צועדים במקדש בעל הגג הפתוח, בין שורות העצים והארנבות המקפצות ביניהם. הפרדס הוא המקום שבו הלב נפתח. זה עשוי להיות גשר אל ההתבוננות או ביקור בקהילה לומדת כמו זו שרומי עמד בראשה. ניתן לשמוע חלק גדול משירתו כהזמנה חברית. הוא מנסה ללכוד אותנו במקום שאנו נמצאים בו: איש מדבר עם הספָּר שלו, הטעם של מרק כרוב, עונג מגע העור, קסם ההתמקחות על מחיר, ציור אפרסמונים במכחול מצמר עיזים. כל אשר יעשו אנשים, כל סיפור יכול לשרת את רומי כעדשה לִצפות דרכה בצמיחתה של הנשמה. כל תלתל בשיער המעסיק אותך, הוא משתמש בו למשוך אותך אל השלם הגדול.
 
בעידן בו אנו חיים, אור וצל מהתלים בצועדים, בדרך ובלב. בין סגרים, בידודים, שיחות על מגפה, נוצר צמא אדיר לדיבור על מהות, לשיחת נפש ולעבודה של מירוק מראת הלב, שהיא הטהרה של העולם המודרני. 
זהו הספר השני בסדרה בתרגומו של גיל רון שמע.