מסתבר שהצ'ואן או הצ'ונג, איך שקראו לסיני, היה צמחוני. המנהל עבודה אמר שביום שהסיני חטף את הברזל, הוא בא אליו ואמר לו בידיים, שהוא מרגיש לא טוב ושהוא צריך לעצור. אבל המנהל עבודה, שאני מכיר אותו ממקודם, אמר שאין לעצור. זה מנהל עבודה שיודע יפה מה זה זמן בענף הזה. אז הצ'ואן צ'ונג הזה התיישב בצד, וחייך. וזה כבר עצבן את המנהל עבודה, אז הוא צעק עליו, וצ'יפח אותו בקטנה עוד פעם. ואז הצ'ונג חייך עוד יותר והתעלף. והמנהל עבודה קרא לחברים של הצ'ונג שיעירו אותו, וכשהם העירו אותו הם נתנו לו לשתות, והוא כנראה אמר שהוא רעב, אז הם הביאו לו אוכל. אבל אז הסיני חטף קריזה, והעיף את האוכל, וצעק משהו, ואז הוא כבר לא חייך והתחיל לעלות בחזרה על הפיגום. ואז הסינים הסבירו בידיים למנהל עבודה שהסיני הזה לא אוכל חיות. 
"זה לא משנה את האחריות שלך לפיגום," הסבירה לי העורכת דין של העסק. "זה לא שהסיני שלך מת מרעב." 
 
אבנר חכימי הוא קבלן שפועל בניין סיני נופל אל מותו מפיגום באתר הבנייה שלו. ד"ר עירד שניידר הוא פסיכותרפיסט שחווה משבר אישי ומשפחתי ומתנכר למטופליו. מ' היא אחת המטופלות של ד"ר שניידר, יש לה חנות לצמחיה מלאכותית, ועידו, ילד שהפסיק ללכת לבית ספר, מגיע לחנות מדי יום. שנים אחר כך, עידו פוגש את אנה, אישה צעירה ופצועה. 
 
ארבעת הסיפורים הקצרים בבבחינת כוח עליון, נשזרים יחדיו לסיפור אחד המבקש לשאול שאלה עתיקה: האם, ועד כמה, יש לנו אחריות למעשינו?
הסיפור בבחינת כוח עליון זכה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", תשפ"א. זהו ספרה הראשון של ליאת פיש.