"אשדודים" היא יצירה מאז'ורית ובלתי שגרתית של הסופר והמשורר המעוטר והמוערך יותם ראובני. לכאורה, היא מספרת סיפור של שני חברים, שימי ורפי, שגדלו באשדוד של שנות השבעים, התבגרו בה, שגשגו בה ולאחר מכן התרסקו בה, כל אחד בדרכו שלו, לכאורה הפוכה לגמרי מחברו מבחינה פוליטית ומוסרית, אך קווי הדמיון בין ההתרסקות של השניים מצמררים, והולכים ומתהווים באירוניה צורבת תוך כדי ההתרחשות. 
 
אבל אשדודים בעצם מספרת סיפור גדול יותר; סיפור של הגירה, סיפור של עיר לכאורה מובנת מאליה, אבל מרתקת מבחינה אנתרופולוגית, סוציולוגית ופילוסופית, ובד בבד את סיפורה של מדינת ישראל הלוחמנית, הפטריארכלית, ההולכת בשקט ובבטחה לעבר האבדון, לעבר העיוורון, לעבר התהום. 
 
בנוסף, אשדודים מספר סיפור שמרים את השמיכה מעל המושג הלעוס והסטריאוטיפי "פריפריה", וחושף את הדינמקות העדינות שמכוננות אותה, את יחסי הגומלין האנושיים, הכלכליים והלאומיים של מי שהגיעו אליה, בנו אותה, ולאט לאט גם מחריבים אותה.
וכל זה בסגנונו הפיוטי, הבועט והשזור פנינים של אחד הסופרים הבולטים ויוצאי הדופן בישראל. בספר זה, ספר הפרוזה ה-16 במספר שלו, מוכיח ראובני שהוא לרגע לא קופא על שמריו, שכתיבתו ממשיכה להתפתח ולפעור מרחבים ולגלות עולמות חדשים. אם בעבר הוא תויג כ"זרם תודעה וידויי", בספר זה הוא מוסיף שכבה נוספת, ובעצם יוצא מתוך העולמות הפנימיים אל תוך נראטיב ברור, מובהק, כך שמלבד יכולת הכתיבה המסחררת שלו, הוא מצליח להציב באמצעותה סיפור מאלף, מותח, מלא מהמורות ובלתי צפוי בעליל, המוביל לסוף בלתי נמנע.
 
"אשדודים" בהחלט מצטרפת ל"פשר המעשים", "בעד ההזיה", "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" ועוד יצירות בלתי נשכחות שראובני הותיר בדברי הימים של הספרות העברית.