בין אירלנד לאנגליה לארצות הברית, בין חוות נידחות לרחובות העיר, בין הפשוט ביותר למתוחכם למדי, בין הילדי לבוגר, בין פמיניזם גאה למיזוגיניה מבחילה, בין רווחה לעוני – לכל המנעד האנושי והחברתי העשיר הזה מצליחה הסופרת האירית קלייר קיגן להעניק קול אותנטי, מרגש ובלתי נשכח לדמויותיה.
אך ככל שששה עשר הסיפורים המאוגדים בקובץ ״אנטרקטיקה״ רחוקים זה מזה, גומייה אחת עבה אורזת אותם יחדיו תחת מכנה משותף מקפיא עצמות: האימה. גלויה או סמויה, מתפוצצת בפניו של הקורא או מכרסמת מתחת לפני השטח, צפויה או נוחתת כמו תכולתו של דלי מי קרח על הפדחת – החיים, כפי שהם עולים מהטקסטים הקצרים והמשוננים של קיגן, צופנים בחובם גילויים קיומיים חיוניים. אמנותה של קיגן מזמינה אותנו לבקר לעולם שבו אין לנו שליטה אמיתית על מכות הגורל.
ובתוך כל האנטרקטיקה הזו – טייגה קפואה, משובצת בכל סוגי הקרעים האפשריים ביחסים בינאישיים, מצליחה קיגן לראות גם יופי, אופטימיות ורגעים אנושיים של חמלה, עוצמה ואמת פנימית. עד לרגע שבו...
  
קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. "ללכת בשדות הכחולים" ראה אור בזיקית ב-2015 וזהו ספרה השני בעברית.